האיש הזה במרפסת, מה הוא חשב לו? אני לא אדע אף פעם. אני חשבתי לעצמי, אולי יזמין אותנו לקפה ונוכל לשבת ביחד וללגום. אולי כל המשפחה תצטרף ונוכל לדבר, לא שיחה על יהודים וערבים, שיחה פשוטה כזאת שתכיר בין אנשים שאף פעם לא תהיה להם הזדמנות להפגש אחרת.
אני בליבי רציתי לפגוש את האנשים שחיים שם בעין חוד בבית שלהם. ועל מה הכמיהה? אולי להוכיח לעצמי שזה אפשרי מפגשים כאלה בין אדם לאדם אחר זר. אבל איפה אני זרה לעצמי? זרות שהכמיהה לפגוש אותה היא כמו הצצה לתוך עולמו של נהג משאית שנוסעת על הכביש המהיר.
כשאת פוגשת אדם זר לך והפגישה מעניינת ומפתיעה, את יודעת למה, כי הכרת שם משהו מעניין שהוא בכלל לא את. אבל אם זה משהו זר בתוכי אכיר אותו כמו האיש שעל המרפסת שמציע לי קפה בדמיוני? זה נשמע מעניין, מפתה, אני לא יכולה לסרב להצעה כזאת.
זה נשאר זר, הזה שבתוכי, אבל הוא מתחיל לזוז בתוך הגוף שלי ונהיה לנו קשר בלי מילים ובלי פרצוף או תארים, הוא גם נהג משאית וגם האיש במרפסת וגם וגם והוא שלי בפנים. אבל זה נחמד, לדעת שיש זר, זה שעוד לא ערכתי היכרות איתו, הוא שונה ממני, הוא זה גם היא, וזר יכול להפוך להיות מכר. האין זו משמעותה של המילה שלום?
ואולי טרם הבנתי, או שהבנתי אבל הטרם סתם נדחק לאיפה שבא לו, שהפגישה עם הזר היא לא ממש "כשאת פוגשת אדם זר לך והפגישה מעניינת ומפתיעה, את יודעת למה, כי הכרת שם משהו מעניין שהוא בכלל לא את" אלא יותר כמו- כשאת פוגשת אדם זר לך והפגישה מעניינת ומפתיעה כי יצאת לטייל במרחבי הממלכה ופגשת את הזר הזה שבחוץ אבל בעצם בפנים כבר שם מימים שהוא לגמרי לא- לא מי שאני, אלא, יותר; נעים להכיר מחדש, מזמן לא התראינו.
הזר מתנועע קצת באי נוחות עכשיו, חשפתי אותו מן הצל הוא מביע ספק שמחה ספק בהלה ואני אומרת לו חמודי, (אפשר שזה גם השם מהכפר) שנינו חיכינו לזה, למה לעשות מזה דרמה? והוא מצידו מוציא רגל אחת מהצל לבדו ואחר את השניה ורואה כי טוב. זר זה ההפך ממכר ולמה בכלל להמשיג בההפך אם אפשר פשוט כתייר. תייר קוונטי משוטט בין מימדים שהגיע אליי. נחמד חביבי.
בהרים 