אמא ובת בבוקר פורים
08:00 – עוד לא הגיע הזמן לגלות את כל הסודות אבל אפשר בינתיים לרמוז שהמפתח הוא מרחב בטוח.
18:00 – עכשיו כן הגיע הזמן לגלות שאין שום סוד בעצם.
כאשר נוצר מרחב בטוח הרשות להיות אני, כל מי שאני, ניתנת ואז מתגלה ומתגלם לי מה שאני מלכתחילה בטבעי – מתפשט, מתנסה ומביע את עצמי. כמוני כשמחה, כמוני כאהבה, כמוני כתשוקה והאפשרות הניצבת בפניי היא להרשות לעצמי לשוב לטבע שלי… להתפשטות… להתנסות… ולהבעת עצמי… זה הכל. זה כה פשוט ונתון רק לרשות שאני מרשה לעצמי.
הבת לבדה בעולם הפתוח
9:00 למחרת – המרחב הבטוח הוא שער הכניסה אל הביטחון והאמון המלא והמוחלט בעצמי… אל ידיעתי את עצמי כשלם דינמי, חי, יוצר, שמח, מקבל ואוהב את עצמי, את כל עצמי… ואם כל כך טוב אז למה לא ממש ברגע הזה, ומה זה באמת בהתנסות ומה זה באמת בידיעה?… אותי משמשת תמיד האמירה שברגע זה "היש הוא כלום והיש הוא הכל" ובין הכלום והכל מרחב אין סופי שבו אפשר מותר ואני מרשה לעצמי לבטל ולשחרר כל דבר וגם לייסד וליצור דבר איזשהו שאבחר. כל כך פשוט בעצם ונכון אם רק תבחר/י גם את/ה.
המשך יבוא… או לא…
23:00 וקצת, אני מוסיפה.
אני מהרהרת בהגדרת משמעות המרחב הבטוח כבר זמן מה. הנה אתה הלכת על זה. יופי. אז נכנסתי ושאלתי אותי ואיזו תשובה הגיעה.
מילים הן דרך להגדיר דברים, ככה עובדות מילים של שפה. אם הייתי רוצה להגדיר מרחב בטוח בלי מילים- אני מרגישה בית. אם הייתי רוצה לשיר את זה בלי מילים- הייתי מהמהמת מנגינה שנכנסת הישר פנימה לתוכו. אם הייתי מציירת את זה- הייתי מקיפה את כל מרחב הזמן באלפי אורות שמאירים את השביל. מרחב בטוח. אם תרצי להיות הבית. תהיי. הבית. הליבה של הבית מזמינה את כל -מה -שמגיע אליי פנימה לחגוג. לחיות באמת בתשוקה.
הי, הרי למה באתי עד פה? לא חבל לבזבז את הנוף?
ואם בנוף ההרים עסקינן,מרחב בטוח it is. אפשר להיות חלק ממנו בחוויה. אפשר להרגיש שאפשר. ושבעצם.. גם אחרי שעוזבים את ההרים, או שעוד לא מכירים, הם עדיין שם ותמיד יהיו. אבל הם דוגמה ממש טובה למה שאין לו מילים.
וגם זה
בהרים 
יופי