בסטודיו

באופן די מודע ויזום פתחתי את הסטודיו שלי מחדש ביוני 2013… קיבלתי במתנה כיסא חדש ועיצבתי פינה במרפסת המשקיפה לצפון מערב ישראל… הוספתי כורסא לאורחים ואח"כ עוד כורסא לעוד אורחים ומאז הסטודיו הזה פעיל ויעיל. הוא מחליף בעבורי חלום שניסיתי לממש 3 פעמים ורק בפעם השלישית, אחרי שהחלום לא התממש התאמתי וכיווננתי את עצמי עם המציאות שאני יוצר והחלום חזר לנרתיק החלומות…

בראשונה, לפני 35 שנים, התעוררתי בוקר אחד והחלטתי לנסוע לאילת כדי להיפגש שם עם זוג שפגשתי קודם לכן בתל אביב ולבדוק יחד איתם אם יש מצב להקים בעיר או בסביבותיה מרכז לבני אדם חפצי פשטות והארה והיה לי שם למקום "גן מואר במדבר"… הפגישה איתם היתה משונה ביותר. הם התגלו כזוג מסטול, עצבני ומפעם לפעם לאורך השעות שהייתי איתם נטלו איזה כדור הרגעה צהוב או כחול. לא ממש כדור פסיכיאטרי אבל משהו על הגבול. משכך נוירוזה פופולרי.

לא זכור לי כמה זמן ביליתי איתם אבל בסוף הביקור יצאתי לעיר, לסקור ולרחרח מה טיבה של אילת בכלל וכל מה שחשתי והרגשתי היה עיר תיירותית עשוייה פלסטיק טרום הייטקי וסתמיות נרחבת מתרחבת והולכת.
מפה לשם הגעתי לתחנת האוטובוס, עליתי על אוטובוס הנוסע צפונה ואז החלה לה נסיעה מתמשכת של קסם ואור ללוות אותי עד שהגעתי לתל אביב. איזשהו זוך קסום שהשתלב במראות המדבר האינסופי, הנסיעה ועייפות מלילה מעוט שינה.
אני זוכר שהגעתי לתל אביב ועל פני חיוך מאוזן לאוזן ואיזושהי תחושה של אור פועם. בדרך גם צץ השם הזה "גן מואר במדבר" על כי תחושה של איזושהי מוארות שנכחה סביב גופי, תוך כדי נסיעה, והיא נראתה כמוקד של אור קורן יחיד במדבר הפיסי וגם בתוך איזשהו ריק בן ממדי שבו לבד ממני שום דבר לא קרן באור הזה.
די התפלאתי שזה קורה מצד אחד ומצד שני הבנתי פחות או יותר שהמקום הפיסי שדמיינתי לפני שיצאתי לדרך הוא לא בהכרח מקום פיסי ויש מצב שזוהי התנסות ותפיסת מציאות שבדרך כזאת או אחרת כבר חוויתי קודם ובדרך כלל אין לי שותפים עימם הדבר קורה מצד אחד וגם כנראה אין לי עם מי לחלוק את ההתנסות הזאת. חזרתי הביתה מחויך מאוזן לאוזן ועם הזנב בין הרגליים על כישלון הצד המעשי של המסע כי אפילו בדל פוטנציאל למימוש תכנית להקים איזשהו משהו לא נרקמה. אפילו חוט בנפרד ממחט לא היה.
שנים מאוחר יותר, סמוך לגיל ארבעים עשיתי נסיעה עם המשפחה למעלות לראות איזשהם נכסי נדל"ן והסתבר שמעלות בונה שכונות חדשות במורד ואדי קורן. אוח אוח השמות "מעלות", "וואדי קורן", האוויר הצח והנוף הבראשיתי עשו את שלהם והתאהבתי במקום. הרהרתי לעצמי שלמקום כזה עדיף להגיע עם חבורה וכך המעבר וההסתגלות לסביבת חיים כזאת יהיו תואמי אורח החיים שלי שהתפתח עד לאותו הזמן.
והתחלתי לעשות. דיברתי עם מכר שהיה לו קרוב משפחה בעל מעמד ציבורי במעלות ותיאמנו פגישה. עד שהגענו לפגישה התחיל היזם העתיק, זה המשתוקק להקים איזה מרכז מואר עכשיווי לבני אדם להתעורר ובאתי ושטחתי את תכניתי. חבורה של עשר משפחות חדשות במעלות בונה לעצמה שכונה קטנה, מצרפת צימרים ומבנה ציבורי להתכנסויות ומוסיפה לעיר הקטנה אטרקציה תיירותית. איש הציבור ממעלות נרתם לתכנית והתכנית התחילה להתגלגל.
ערב או שניים אח"כ ישבתי עם ידיד אחר בבית קפה סמוך לביתי ועל נייר מבלוק של ניירות צהובים הנ"ל, שזאת היתה מומחיותו, תרגם את התכנית למספרים, השקעות, רווח והפסד, מקורות מימון וכה הלאה ואני מיד בראותי את כוונתי הקדומה מתמספרות התחלתי להתמקד בחלק בו החשבתי את עצמי כבעל יכולות – איסוף האנשים המשתתפים בפרוייקט.
מידי יום ראשון עליתי למעלות והגעתי לפיסת האדמה המדוברת, בדקתי כל שיח ואבן, תחושות, הרגשות וטוויתי את החלום הלכה למעשה.
מתכנן ערים אחד צייר לי סקיצות מקוריות ויצירתיות של השכונה/מתחם והתחלתי מתדפק על דלתות הרשויות. מהנדס עיר, מנהל מחוז, משרד המסחר והתעשייה, משרד התיירות ומשקיעים. משום מה, הכרזתי על התכנית הזאת בין ידידי ומכרי הביאה אלי שמות של עוסקים ביזמות מסוג זה ובין ההלוך והשוב תל אביב-מעלות, הסקיצה של השכונה ושל התכנית העיסקית התחילה להעלות בשר ומתווה ראשון של המימוש החל להראות את פניו.
בנסיעות, מפעם לפעם, הייתי מצרף מועמד או שניים לתכנית עשר המשפחות ובין התלהבותי מהמימוש הזה לבין התלהבותו הקשר היה קשר של נימוס בלבד. אני כל כך רציתי שיאהב כמוני את המקום ואת הרעיון והוא/היא בסה"כ באו לבדוק ממה אני כל כך מתלהב ונראה לי שהשאלה אם הוא מצטרף או לא בכלל לא עברה את סף תודעתו. לנסיעה שהצעתי הוא הצטרף אך לאפשרות להביא את חייו ומשפחתו למקום לא ממש הגיב.
במהלך הנסיעות וההתדפקויות גם התחלתי לבדוק מה זה באמת אומר עבורי לחיות במקום כזה ובזווית המבט התחילה לצוץ המניעה תחת הכותרת "למקום כזה הולכים עם משפחה". באותם ימים הייתי אב לבן מתבגר שהתגורר בתל אביב אצל אימו ומבחינתי תכנית כזאת כללה את הצטרפותו לחיי שם, קרוב לטבע, לפשטות ובעיקר לרעיון של מרכז מואר… חחח…
יום הולדתי הארבעים התקרב והמניעה התעצמה… שותף אחד בן 15 שספק אם יצטרף ועניינים אחרים שהסיטו אותי מן המיקוד הראשון התחילו לגמגם לי את הנסיעות השבועיות ולאט לאט ההתלהבות דעכה והחלום התחיל במסעו לנרתיק החלומות. הניגוד הכי בולט בין החלום לממש הייתה פגישה במשרד עורכי דין בתל אביב בו שטחתי את תכניתי בפני בעל המשרד שייצג משקיעים אחדים והנ"ל, אף שהתוכנית דיברה על השקעה של כמה מיליוני דולרים, לא מצמץ אפילו והתייחס אלי ואל תכניתי כאטרקטיבית למשקיעים שהוא מייצג. יצאתי ממשרדו שמח וטוב לב מצד אחד על כי איני הוזה ויש סימנים מכל כיוון שהתכנית ישימה ומצד שני עניין השתתפותי האישית בשינוי כזה בחיי נעצר תחת הכותרת: "לא הולכים למקום כזה ולתכנית כזאת בלי משפחה". ולא הלכתי.
פרק שלישי ואחרון החל בחורף 2013 והסתיים תיכף ומיד באותו חורף. במהלך נסיעה מקיבוץ ברעם הביתה, לחיפה, עברתי סמוך למעלות ובדרך צילמתי את הנוף וכמובן שהתרגשותי מהבראשיתיות של נופי ואדי קורן ששבה אליי כהרף עין. איך יכולתי לשכוח. באותו הזמן התחלתי להיפגש עם שרון ובין שאר העניינים, משום מה, התחילה להיווצר שותפות סביב ענין המרחב הבטוח שאינו אלא פאראפרזה לרעיון המרכז המואר… חחח… והפנטזיות התחילו להתרוצץ שוב… יצאו מנרתיק החלומות וחיפשו מתכונת להינטע בקרקע המציאות… שבתי פעם או פעמיים נוספות לבקר במקום, לסקור ולסרוק את הנוף הפנימי והחיצוני וראיתי שכמו אז כן עתה המשיכה שלי לממש החלום חיה קיימת ובועטת והמניעה של פעם לא קיימת יותר.
יש לי משפחה ויש לי שותפה למימוש הרעיון ואורח חיי הנוכחי מאפשר התאמה איזושהי של הפעלתנות מגיל ארבעים לתנאים של גיל שישים. לא נמרץ ושש לקרב היזמים הגדול אלא משתתף מינורי בתכנית שהמנוע הפעלתני שלה לא בהכרח אני. אוף, כמה מתאים. אוף אוף כמה התכנית הישנה יכולה שוב לרקום אור וגידים… חחח… אור וגידים… והנה כששאלתי את עצמי ומכל זה מה אני רוצה לעצמי אחרי שהמקום יוקם ויופעל ראיתי את עצמי נמצא במקום יממה בשבוע, יושב ומקיים שם סטודיו לפעילותי כיוצר פגישות לשינוי תודעה ואת השאר עושה המקום, המרחב הבטוח והאפשרויות המזומנות בו – טבע, אירוח, תרנגולות רצות חופשי, תאנים וסוכות גפנים, מים מפכפכים, וספסלים לפגישות משנות תודעה… איש איש כאוות נפשו…
אחרי דיונים, טווית חלומות בעל פה ובכתב ובירור פרטי השותפות האפשרית יצאנו שרון ואני לראות את המקום ועד שהגענו והושבנו את עצמנו על חלקת האדמה ההיא ההיא ביום אביבי משהו שרון פסקה נחרצות: לא בשבילי.
יומיים שלושה אח"כ התחלתי להרגיש שהחלום שב לנרתיקו והפעם גם התפרק לרכיביו… לא מקום, לא אדמה, לא בראשית, לא טבע, לא אורחים מכל העולם, לא צימרים ולא משפחות – אני קיים ויוצר, מואר ומוחשך חליפות בסטודיו שלי, יוצר פגישות משנות תודעה ומציאות בסטודיו ובכל מרחב אחר אליו אני מוזמן, פיסי ולא פיסי, וכל החלום הגדול לא היה אלא השלכה מעצימה של מה שאני הווה וחווה ממש ברגע זה.
הללויה.